החלטה בתיק בג"ץ 6327/04

1.        בפני בקשה לחייב את המשיב בתשלום הוצאות אישיות לטובת המבקש. עניינה של העתירה בבקשת העותר כי המשיבים יאפשרו לו "לשוב למקום מגוריו הקבוע, כפר קביה נפת רמאללה בגדה המערבית, ולא לגרשו בכפייה לירדן".

2.        לדברי המבקש העתירה הוגשה ביום 5.7.04 ובאותו יום ניתן צו ארעי המורה על אי גירושו עד להכרעה בעתירה. ביום 14.9.04 הגיש המבקש בקשה למחיקת העתירה ובאותו יום נתן ביהמ"ש פסק דין לפיו העתירה נמחקת. הטענה העיקרית בבקשה שבפני היא כי מאז מחיקת העתירה ועד ליום 29.10.04 לא גירשו המשיבים את העותר לירדן. כך, ביום 8.10.04 פנתה באת כוח המבקש למשיב בבקשה לגרש את המבקש ולחלופין, אם לא ניתן לבצע הגירוש, לשחררו מן הכלא. ביום 12.10.04 שוחח משרד בא כוח המבקש עם משרד המשיב וביקש לדעת מדוע לא גורש המבקש, ונאמר לו כי עד אותו היום לא הודיע להם בא  כוחם כי העתירה נמחקה וביקש עותק מפסק הדין. לאחר שנשלח אל המשיב עותק כאמור, פנתה באת כוח המבקש בשנית, ביום 17.10.04 למשיב וביקשה שוב לשחרר או לגרש את המבקש. ביום 29.10.04 משלא התקבלה תשובה והמבקש לא גורש, פנתה בא כוח המבקש לבית המשפט בבקשה למתן הוראות (ביום 31.10.2004). ביום 4.11.04 נתן בית המשפט החלטה בה הורה על קביעת מועד דיון וכן ציין שלקראת מועד הדיון יגיש המשיב הודעת עדכון על התקדמות ההליכים בעניין גירוש המבקש לירדן. רק בעקבות הגשת הבקשה לבית המשפט והחלטתו פעל המשיב כשורה וביצע את צו הגירוש והמבקש גורש לירדן. כתוצאה מהמשך החזקתו של המבקש לאחר מחיקת העתירה, במשך כמעט חודשיים נגרמו לו ולבני משפחתו סבל רב.

3.        המשיב  מתנגד לבקשה. לדבריו, המבקש אכן גורש לירדן ביום 11.11.04. הבקשה לחיוב המשיב בהוצאות מבוססת על הנימוק כי גירושו של המבקש לירדן התבצע רק בעקבות פניית בא כוח המבקש לבית המשפט מיום 29.10.04, בבקשה למתן הוראות. אולם, דין הבקשה לחיוב בהוצאות להדחות מאחר והסעד שהתבקש בעתירה לא הוענק למבקש, לא היה צידוק להגשת העתירה ולא הגשת העתירה הניעה את המשיב לחזור בו מהחלטתו ואף הבקשה למתן הוראות לא הייתה זו שהביאה לגירושו של המבקש. כך שכן הבקשה למתן הוראות הועברה ללשכת היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון ביום 31.10.04. עוד באותו יום פנה היועץ המשפטי במכתב לגורמים הרלוונטים בבקשה לבצע את גירושו של המבקש. לאחר פניה זו, נעשתה בעניין עבודה משותפת של גורמים שונים בצה"ל, במטרה לזרז את ביצוע גירושם של כלל העצורים הירדנים המוחזקים במתקן עופר. עבודה משותפת זו היא שהובילה לגירושו של המבקש, יחד עם אחרים לירדן. זאת ועוד, פרק זמן של מעט פחות מחודשיים ימים הנו פרק זמן סביר ביותר לצורך הוצאה לפועל של צו גירוש.

4.        לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובעתירה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. אכן, צודק המשיב בטענתו לפיה ככל שמדובר בעתירה עצמה שעיקרה היה תקיפת ההחלטה לגרש את העותר לירדן, לא זכאי העותר המבקש להוצאות. כך, שכן הסעד עצמו לא הוענק ויש בפי המשיב טענות לגבי צדקת העתירה מלכתחילה. אולם, לב הבקשה שבפני אינו מוסב על ההליכים שקדמו למחיקת העתירה - כמקובל - אלא להליכים שבאו לאחר מכן. הטענה היא לאי ביצוע ההחלטה לגרש את העותר במועד סביר שלאחר הודעת המשיב בנדון. כלום יש לפסוק הוצאות בנסיבות אלו? נקודת המוצא הנה כי הליך פסיקת ההוצאות שבפני אין מטרתו לאכוף חיוב זה או אחר או ליתן פיצוי לבעל דין בגין כל נזק שנגרם לו על ידי הצד שכנגד. לעניינים אלו קבועים בדין הליכים שונים - חלקם בבית משפט זה וחלקם בבתי משפט אחרים. פסיקת הוצאות הנה פסיקת הוצאות בגין הליך משפטי שהתנהל בבית משפט זה. במובן זה, ספק בעיני כלל אם בידי סמכות לפסוק הוצאות בגין נסיבות שלאחר פסק הדין. יחד אם זאת, אוכל להותיר שאלה זו בצריך עיון בנסיבות המקרה. הטעם לכך הוא כי המבקש הגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט שנקבעה לדיון במעמד הצדדים. בנסיבות אלו, ניתן לראות את בקשת פסיקת ההוצאות כמוסבת על הליך הבקשה למתן ההוראות. השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם המבקש זכאי להוצאותיו בגין הגשת הבקשה למתן הוראות. תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. אכן, למן היום בו פנתה באת כוח העותר אל המשיב (8.10.2004) ועד לגירושו בפועל חלף למעלה מחודש. גם אם אניח כי העתק בקשתה הועבר אל המשיב רק ביום 12.10.2004, לא ברור מדוע הועברה הפניה לגורמי היעוץ המשפטי רק ביום 29.10.2004 והגירוש עצמו התבצע כעבור קרוב לשבועיים ימים - וכל זאת שעה שהעותר מוחזק במשמורת.  אף המשיבים עצמם - בתגובתם לבקשה למתן הוראות ציינו כי "מבירור שנערך בעקבות הגשת הבקשה עולה כי אכן מסיבות לא ברורות ממחיקת העתירה ועד היום לא ננקטו צעדים כלשהם להרחקת העותר לירדן, ארץ אזרחותו. עניין זה יבדק מול הגורמים הרלבנטיים" (סעיף 2 לבקשה). בתגובתם לבקשה פסיקת הוצאות חזרו בהם המשיבים למעשה מטענה זו, אולם זאת רק על יסוד הטענה כי הגירוש לא היה קשור כלל לעתירה. טענה זו אינה יכולה לסתור את התשתית העובדתית שבתיק הנוגעת לא לעצם הגירוש אלא למועד ביצועו ובעניין זה שוכנעתי, כי דווקא הגשת הבקשה למתן הוראות היא שהובילה לזירוז הטיפול הראוי בפניתה של באת כוח העותר וגירושו ומכאן שהמדובר בבקשה שהיתה מוצדקת והמשיב חייב לשאת בהוצאותיה. בשים לב למהות העניין - החזקת אדם במשמורת - ולצורך בהגשת הבקשה לבית המשפט כאמור, ישא המשיב בהוצאות העותר בסך 2,500 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ח' בשבט התשס"ה (18.1.2005).

                                                             יגאל  מרזל

                                                                  ר ש ם 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: